אי קבלת הכרעת דין אחרי שנתיים- ידיעה מכח "עצימת עיניים"

השאלה בקליפת אגוז - האם יכול ב"כ נאשם לטעון לא קבלתי את הכרעת הדין אחרי שנתיים?

(והתשובה: לא, משום שיש בכך עצימת עיניים)

1.         השאלה בקליפת אגוז פשוטה היא.  נאשם נידון לפסילת רישיון והגיש ערעור על הפסילה.  ביצוע הפסילה נדחה עד להחלטה בערעור.  הערעור נדחה כשבועיים לאחר שנשמע.  אלא שסנגורו לא קיבל לטענתו את ההחלטה (מסיבות שיוסברו).  במשך שנתיים ימים המשיך  הנאשם לנהוג  (כשלטענתו איננו יודע מדבר) ושנתיים עברו מיום הערעור עד שבמקרה נעצר הנאשם על ידי המשטרה.  האם מהווה נהיגתו נהיגה תחת פסילה?

2.         לטענת הסנגור, לא חלה עליו כל חובה לברר את תוצאות הערעור ואם לא הודע לו ישירות אין זה עניינו כלל וכלל, ובדין ובצדק נהג הנאשם.  לטענת התביעה, ברגע שנדחה הערעור חלה הפסילה והנהיגה היא נהיגה בפסילה.  באשר לטענות הסנגור, טובות אלו לדיון בעונש אך לא בהרשעה גופה.

3.         נקדים ונאמר שהחלטתנו היא כי אין לקבל את טענת הסנגור.  מי שאיננו מתעניין במשך שנתיים בתוצאות ערעורו, ובתוצאות המשפט, איננו אלא עוצם עינו מראות.  מדוע במשך כשנתיים ימים לא ניסו הנאשם וב"כ לברר את תוצאות המשפט בטלפון? באינטרנט? במזכירות?  אין לך עצימת עיניים גדולה מזו מאשר התעלמות מההליך המשפטי.  ונציין כי מדובר בסנגור יודע דת ודין שהבדיקה הייתה פשוטה וברורה לו.  אשר על כן, אני קובע כי הודע לנאשם כמצוות החוק ומרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. טענות ההגנה רלוונטיות לטיעונים לעונש אך לא לעניין העבירה גופא.

4.         מכאן ואילך ננקוט בשלבים הבאים.  נתאר בקצרה את העובדות שאין עליהם חולק, נסביר את עמדות הצדדים המנוגדות, ננתח את סעיף הנהיגה בפסילה בפקודת התעבורה השייך לענייננו, ונסיים בבדיקת המקרה שלפנינו.

העובדות כפי שנקבעו על ידי (ולמעשה אין עליהם חולק)

5.         ביום 15.6.04 ניתן כנגד הנאשם חוסין עקל (להלן: "הנאשם") פסק דין  בתיק ת"ד 3365/03 על ידי בבית משפט לתעבורה בירושלים.  בית המשפט הרשיע את הנאשם וגזר עליו פסילה בפועל ל - 6 חודשים, פסילה על תנאי של 3 חודשים למשך שנתיים וקנס בסך 2000 ש"ח.  כן נקבע בגזר הדין כי אם יוגש ערעור, הרי גזר הדין יעוכב עד להחלטה בערעור.  בהליך זה יוצג הנאשם על ידי ב"כ עו"ד י. אריאל (להלן: "העורך דין בערכאה הראשונה" או "עו"ד אריאל").

6.         הנאשם החליף את סנגורו וערער עם סנגורו החדש לבית המשפט המחוזי על ההרשעה ועל העונש. לאור הערעור, הרי כפי שנקבע בפסק הדין בערכאה ראשונה עוכב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערכת הערעור. במסגרת הליך זה יוצג הנאשם על ידי ב"כ אסף בוטח (להלן: "העורך דין בערכאת הערעור" או "עו"ד בוטח").

7.         הערעור נשמע ביום 12.10.2004 וכב' בית המשפט המחוזי הודיע כי ההחלטה תשלח בדואר.  ואכן, ביום 31.10.2004, תשעה עשר (19) יום לאחר שמיעת הערעור, ניתן פסק דין הדוחה את הערעור.  הנאשם הצטווה להפקיד רישיונו, וקיבל מועדים לתשלום הקנס לשיעורים. 

8.         על פי הפרוטוקול, ההחלטה בערעור נשלחה לא לעורך הדין בערכאת הערעור עו"ד בוטח, אלא לעורך הדין בערכאה הראשונה, עו"ד אריאל.  לא זאת אלא שישנו אישור כי עו"ד אריאל אכן קיבל את הכרעת הדין שבערעור (על פי תדפיסי המחשב).

9.         הנאשם המשיך לנהוג ורק בתאריך 3.9.2006, כשנתיים לאחר מתן פסק הדין נעצר לביקורת שגרתית על ידי שוטרים ואז לטענתו נודע לו בפעם הראשונה על ההחלטה בערעור שנתיים קודם לכן.  לפני סיכמו הצדדים בכתב בהסכמתם ללא צורך בשמיעת ראיות (ע"פ סעיף 144 לחסד"פ).

10.        נציין כי הנאשם לא שילם את הקנס שנגזר עליו, ולא ברור מדוע לא קיבל את ההודעות מהמרכז לגביית קנסות שהיה צריך לקבל.  לא נתייחס גם לשאלה האם עו"ד אריאל הודיע לנאשם או לב"כ על ההחלטה בערעור (והאם אתית היה עליו להודיע).  לטובת הנאשם נניח כי לא הוא ולא ב"כ קיבלו את הודעות המרכז וכי לא הייתה בידם הודעה מעורך דין אריאל על התוצאה בערעור.

טענות הצדדים

11.        לטענת התביעה, פסק הדין עוכב עד להחלטה בערעור.  קרי, פסק הדין קיים אלא שיש עליו עיכוב התקף אך ורק כל עוד לא הייתה החלטה בערעור.  ממילא, ברגע שנדחה הערעור אין כל עיכוב ופסק הדין חוזר ליסודו.  לשיטתה, מדובר בפסק דין תקף שיש עליו עיכוב שנעלם ואיננו.  בקצרה, פסק הדין קיים ועומד ועל ההגנה להוכיח כי ישנו עיכוב והאחריות על חלות העיכוב עליה בלבד.  משהוחלט מה שהוחלט, בטל העיכוב ישירות מבלי קשר למה שידע או לא ידע הנאשם.  אשר לכן, היה על ההגנה לברר את מה שאירע בו ומשלא עשתה זאת, האחריות עליה.

12.        הסניגור עו"ד בוטח טוען אחרת לגמרי.  לטענתו בסיכומיו אין כל חובה שבדין לברר האם ניתן פסק דין כנגדך.  לא על הנאשם, ולא על בא כוחו.  זכות ההגנה להמתין ולא לעשות דבר עד אשר תגיע (אם תגיע) אליה ההחלטה.  ממילא, אם לא הגיעה אליו החלטה בדואר, הרי כאילו לא ניתנה.

יסוד המודעות בעבירה של נהיגה בפסילה

13.        סעיף 67 לפקודת התעבורה קובע בהאי לישנא: 

"מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רישיון לפי פקודה זו...."

כבר מימים ימימה פורש סעיף זה כך שהתביעה איננה צריכה להוכיח כי הודע לנהג פנים אל פנים ופה אל אוזן כי נפסל.  נקבע כי די בהודעה בכתב לכתובת רשומה, ו/או הודעה על ידי כל פקיד ו/או איש רשות כדי לקבוע כי הנהג ידע על גזר הדין.  לא רק זאת, אלא גם טענה כי סבר שפרקליטו מטפל בעניין איננה מספקת (ראו ע"פ 2514/92 מ"י נ. מרדכי בן נאג'י רחמים פ"ד מ"ו(3) תשנ"ב/תשנ"ג עמ' 771; ע"פ 729/92 משה שטרית נ. מ"י, פ"ד מו(1) עמ' 873).

14.        נציין כי לא נשללה לחלוטין אפשרות כי למרות כל אלו, הרי הנהג הנאשם יוכל להוכיח שלא הודע לו וכי לא צריך היה לדעת.  אולם נטל הראיה במקרים אלו חל עליו כי למרות כל אלה, הרי מסיבות שאינן בשליטתו לא ידע, ולא צריך היה לדעת.

15.        הסיבות להלכה זאת ברורות.  אם לא נקבל זאת, הרי כאילו נתנו אפשרות לכל אדם להתחמק מעבירה.  די שיטען אדם כי לא ראה ולא קיבל את המסמך, כדי להביא לאיונה של המסירה וממילא בטלות כל הליך בעקבותיה.

האם מתקיימת דרישת הידיעה מכוח "עצימת עיניים" ו/או לחילופין "ידיעה קונסטרוקטיבית?"

16.        ההלכה הפסוקה קובעת את הכלל כי "עצימת עיניים" בפני קיומה של עובדה שקולה כנגד "ידיעתה" של אותה עובדה.  כך למשל נאמר בע"פ 538/89 מיכאל ורשבסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 870, 874:

"עצימת עיניים" (shutting one's eyes) או "עיוורון מכוון" (wilful blindness), הינם חריג לידיעה ממשית של רכיב הכוונה הפלילית ודרך חלופית להוכחת הידיעה הממשית. מצב נפשי של עצימת עיניים כמוהו, בעיני החוק, כידיעה ממשית, והוא נעוץ בהימנעות מלבחון ולבדוק מצב דברים שלגביו עשוי להיות חשד כי אסור הוא; הוא מתקיים כאשר -

"הנאשם חשד בנוכחותה של העובדה הנדונה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ו'לא רצה לדעת', פן תתאשר העובדה ואזי לא יוכל להכחיש, לאחר מעשה, שידע עליה. בנסיבות כאלה - והן מעידות על מצב נפשי, שיש בו גוון של חוסר תום-לב - 'אפשר כמעט לומר כי הנאשם באמת ידע'..."(ד"נ 8/68 [1], בעמ' 546).